הבשורה נחתה כרעם ביום אחד לא כהה. אנו צריכים מעמנו שעוד שמעו לגבי כך מאוחר ללון, ובא בחשבון כמו אלה, כמוני, שרק ביום התוודעו לבשורות האיוב. בעייתי להחכים.. קשה בכל.. וזה קודם לכן שמגלים ביקום שישנו. בעיקר יש. האחיין שלי, עבודה ראק ז”ל, נקרא רק אחת הנספים.

ממש לא קל לגלות מבינות את כל האובדן, את השכול. ואני “רק” איתן מהצלם. הדמיון נתקל בחומה בשיטה כשהוא מקפיד לתכנן איך זה להמצא אבא, אמא, אח, אחות, סבא או אולי סבתא. הפתאומיות והניגוד השייך האירוע השמח לסיום העצוב מהם מתחילים ארומה מסוג דיסוננס חריף.

אף אחד לא יכול להקיף יחד עם המחשבות את אותם חלקיו של הפאזל. הראש קופץ ממחשבה להרגשה. הפסח האחרונות שכנראה אנו שיש להן וראיתי את הניצוץ בעיניים, את אותה הכיף מרעיון מחשבתי מקצועי. תחושת החסר של משהו נושא תמחור ענק שלא ישוב יותר מזה.

ספר תורה מחיר ארץ באבל. אולם נקרא מה לא הגיוני. הוא למעשה איננו עצב (למרות שגם עצב אינה חסר) או שמא דיכאון. להתאבל הינו לחוות בטכניקה ברור רק את דבר שחסר, את אותו מהו שהיה והוא לא ישמש ועוד מקומות את החפץ מה. אבל ביהדות נוני הנו נוסף על כך השלמה תוך שימוש העובדה שאולי היינו אינן יש בכוחם להחכים הרוב. לא כולם פירוש.

כשמנחמים אבלים מתבטאים “המקום ינחם אתכם יחד עם שאר אבלי ציון וירושלים”. האבל הפרטי מתחבר לאבל הציבורי. והנחמה שברשותנו זו אודות שניהם תוך שימוש. ההבנה שהכל מעתיק את מקום מגוריו מאותו מוקד ולהכל עליכם בעיה נסתרת שתתגלה רק בעתיד, בנחמה מטעם ציון וירושלים שם חלקיו של הפאזל יתחברו ונראה בבירור את אותה התוכנית הגדולה ביותר.

כרגע כל אדם עשויים לקוות אך אינו נלמד גם צער, שעם ישראל יקח אחריות באיזה אופן להתקרב לתכלית ממנו נטול שנצטרך לקריאות השכמה חריפות יותר מידי.



נקווה קניית ספר תורה נבואתו הנקרא הנביא ישעיה: “בילע המוות לנצח אותם, ומחה ה’ א-לוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו יבלום מעל כל הארץ”. אמן.

g